<h1>סמ"ג עשין סימן קל"ה</h1>
<h2>דף ט.</h2>
תניא בפרק אחרון דמסכת סוטה (מ"ז א'—ב'), בימי יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק שלחו בית דין הגדול ובדקו בכל גבול ישראל ומצאו שהכל זהירים בתרומה גדולה ומפרישים אותה, אבל מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני היו עמי הארץ מישראל מקילים על עצמם ולא היו מפרישים אותו, לפיכך גזרו שלא יהא נאמן על המעשרות אלא אנשים נאמנים כשרים אבל עמי הארץ פירותיהם ספק ואינם נאמנים לומר מעושרים הם וזהו הנקרא דמאי (רמב"ם מעשר פ"ט ה"א). ומפרש בירושלמי דסוף מעשר שני לשון דמאי דמי תיקן דמי לא תיקן. והתקינו שלא יהא אדם מפריש מן הדמאי אלא תרומת מעשר מפני שהוא עון מיתה ומעשר שני שאין בהם הפסד שהרי בעליו אוכלים אותו אבל מעשר ראשון ומעשר עני אין מפרישים מן הדמאי מפני שהוא ספק והמוציא מחברו עליו הראיה לפיכך אומר ללוי ולעני הבא ראיה שאינו מעושר וטול מעשרו (רמב"ם שם ה"ב). תנן בפרק ד' דדמאי (מ"ג) שאף על פי שאין מפרישים מעשר עני מן הדמאי צריך לקרות לו שם בלא הפרשה ואומר עישור מה שיש כאן מעשר עני, ונראה הטעם שהוא כדי לקבוע מעשר שני שמעשר עני בשלישית וששית במקום מעשר שני של שאר שני השבוע (ע"פ רמב"ם שם ה"ג ורדב"ז). כשמפרישים מן הדמאי תרומה ומעשר שני אין מברכים עליהם לפי שהוא ספק לפיכך מותר להפרישן כשהוא ערום (רמב"ם שם ה"ד) כדאיתא בפ"ק דדמאי (מ"ד). כיצד מעשרים את הדמאי מפריש כדי תרומת מעשר שהוא אחד ממאה על הכל ומניחו בצד הפירות ואומר זה מעשר ושאר התשעה מעשר הסמוך לו יהיו ואחר כך אומר זה שאמרתי עליו שהוא מעשר הרי הוא תרומת מעשר על השאר מעשר שהוא סמוך לו ונוטל אותה ונותנה לכהן שאינו רשאי להפריש תרומת מעשר קודם המעשר לכתחילה, ואחר כך מפריש מעשר שני, ואמר רבי יוחנן בירושלמי (דמאי דף ה' ב') שמותר להפריש מעשר שני קודם הראשון בדמאי (ע"פ רמב"ם שם הל' ה'—ו' ע"ש) ורבי יהושע בן לוי אוסר לכתחילה ואם עשה עשוי. ואם רצה אומר מעשר שני של פירות אלו בצפונם או בדרומם [ו]הרי הוא מחולל על המעות (המשך לשון הרמב"ם שם) כדתניא בתוספתא דמעשר שני (פ"ג הל' י"ז) מעשר שבבית זה יהא מחולל על איסר זה רבי שמעון אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר בצפונו או בדרומו. ועוד יש חילוקין במסכת דמאי בין דמאי לודאי.
